במהלך עבודתי לאורך השנים נפגשתי עם אנשים שהתמודדו עם מצבים נפשיים מורכבים, שעשויים היו לבלבל אנשי מקצוע וגם את בני משפחותיהם. ישנם מקרים שבהם אדם מרגיש זר לעצמו או איננו מצליח להבין מדוע הוא שוכח פרקי זמן מהחיים, וחווה קושי להסביר מה עובר עליו. אותם סימפטומים מעלים לעיתים קרובות את החשד להפרעה דיסוציאטיבית, אחת ההפרעות המרתקות והפחות מובנות בתחום בריאות הנפש.
מהי הפרעה דיסוציאטיבית
הפרעה דיסוציאטיבית היא מצב נפשי שבו האדם חווה ניתוק מתמשך בין מחשבות, תחושות, זיכרונות או זהות. ההפרעה פוגעת ביכולת לשמור על תחושת זהות רציפה ועל גישה לזיכרונות. הפרעה זו נגרמת לרוב כתוצאה מאירועים טראומטיים ומלווה בסימפטומים כמו אובדן זמן, נתק רגשי ושינויים בהתנהגות.
סוגי ההפרעות הדיסוציאטיביות
במערכת האבחון הפסיכיאטרית קיימות מספר תת-קטגוריות להפרעות דיסוציאטיביות. הנפוצות שבהן כוללות אמנזיה דיסוציאטיבית, הפרעת דפראסונליזציה/דריאליזציה, וגם הפרעת זהות דיסוציאטיבית (הידועה גם בשמה "פיצול אישיות"). כל אחת מהן מתבטאת בצורה מעט שונה, אך כולן נובעות מניתוק או שיבוש בתחושת הזהות והזיכרון.
באופן מעשי, אדם עם אמנזיה דיסוציאטיבית עשוי לשכוח פרטים חשובים מעברו, בעיקר כאלה הקשורים לטראומה או מצוקה קיצונית. הפרעת דפראסונליזציה/דריאליזציה מאופיינת בתחושות מתמשכות של ניתוק מהסביבה או מהגוף עצמו. הפרעת זהות דיסוציאטיבית כוללת קיום של שתי זהויות מובחנות או יותר באותו אדם, ולעיתים ליווי של "אובדן זמן".
גורמי סיכון וטריגרים להפרעה דיסוציאטיבית
במהלך שנותיי כמטפל שמעתי שוב ושוב עדויות של אנשים שההפרעה שלהם התפתחה בעקבות אירועים משמעותיים – חוויות חיים טראומטיות, חשיפה לאירועים מאיימים, ולעיתים אף בתגובה ממושכת למצבי דחק בילדות. המחקר המודרני בתחום מדגיש את הקשר בין התפתחות ההפרעה ובין התמודדות מוקדמת עם טראומה או התעללות, אך לא כל מקרה של טראומה מוביל בהכרח להפרעה דיסוציאטיבית.
- חוויות התעללות פיזית, רגשית או מינית בילדות
- חשיפה לאירועים מאיימים או מסכני חיים
- נטייה אישיותית להגיב לחרדה באמצעות ניתוק
- היעדר תמיכה רגשית מספקת בסביבה הקרובה
לא כל מי שחווה סבל או טראומה יפתח בהכרח הפרעה דיסוציאטיבית. קיים שילוב של גורמים גנטיים, סביבתיים ואישיותיים המשפיעים על הסיכון להיווצרות ההפרעה.
סימפטומים עיקריים והתנהגויות נלוות
מתוך ניסיוני, אחת התופעות השכיחות היא דיווח על "איבוד זמן", כאשר אדם אינו זוכר מה עשה בפרקי זמן מסוימים. לעיתים מדובר בתחושה של ניתוק רגשי – האדם מרגיש כצופה מבחוץ על חייו, או חווה את עצמו כאילו איננו ממש נוכח בגופו.
- קושי לזכור פרטים חשובים או תקופות שלמות מהעבר
- תחושות של זרות והתנתקות מעצמי
- שינויים חדים בהתנהגות או במצב הרוח ללא הסבר הגיוני
- תחושה של מספר זהויות שונות בחיים הפנימיים
- בלבול חוזר בנוגע לזכרונות עבר
לעיתים קרובות, הקרובים לאדם מבחינים בשינויים בהתנהגות שאינם מתקבלים בהסבר הגיוני, מה שמקשה עוד יותר על תהליך האבחון וההתמודדות.
אבחון מקצועי והבדלות מהפרעות אחרות
ההבחנה בין הפרעות דיסוציאטיביות להפרעות נפשיות אחרות דורשת מיומנות רבה וניסיון מקצועי. מצבים דומים עלולים להתרחש גם במסגרת הפרעות חרדה, פוסט-טראומה או אפילו בשל השפעת חומרים פסיכו-אקטיביים. באבחון משתמשים בגישה רב-שלבית: שיחה קלינית, שאלונים פסיכודיאגנוסטיים, ושימת דגש על הקשר לסביבה ולנסיבות החיים של האדם.
| מאפיין | דיסוציאציה | הפרעות אחרות |
|---|---|---|
| פגיעה בזיכרון זהות | מובהקת, מתייחסת לזהות האישית | לעיתים נדירה, לרוב משנית לסימפטום עיקרי אחר |
| אובדן זמן משמעותי | שכיח | פחות שכיח |
| תחושת ניתוק מהעצמי | מרכזית | עשויה להופיע אך בדרגה פחותה |
אבחון מסודר מתבצע בידי פסיכיאטרים ופסיכולוגים קליניים, בהתאמה להנחיות המעודכנות של ספר האבחנות הפסיכיאטריות (DSM-5).
טיפול בגישה רב-תחומית
הגישה הטיפולית מבוססת על שילוב של טיפול פסיכולוגי ממוקד וטיפול תרופתי לפי הצורך. מטרת הטיפול לסייע לאדם להחזיר לעצמו תחושת המשכיות, להבין את שורשי החוויה הדיסוציאטיבית וללמוד אסטרטגיות התמודדות עם הסימפטומים. טיפול פסיכותרפי, ובפרט טיפולים בגישה קוגניטיבית-התנהגותית וטראומה-אינפורמטיבית, נחשב למרכזי.
בהתאם להנחיות העדכניות, השיקום מתבצע בהדרגה תוך שמירה על תחושת ביטחון ויציבות סביבתית. לעיתים יש צורך במעורבות של צוות רב-תחומי הכולל עובדים סוציאליים ורופאים.
התמודדות יומיומית ותמיכה בקרובים
למדתי כי התמיכה המשפחתית והחברתית לאדם עם הפרעה דיסוציאטיבית היא חיונית להצלחת ההתמודדות. בני משפחה וחברים, לעיתים קרובות, מתמודדים בעצמם עם קושי להבין או להאמין בחוויות שמציג האדם. חשוב לאפשר מרחב בטוח, לפנות לגורמי טיפול, ולגייס סבלנות והקשבה יוצאת דופן.
- הפגנת קבלה והימנעות מהאשמה
- שיתוף פעולה עם הצוות הטיפולי
- קידום סביבה יציבה ובטוחה ביומיום
- הימנעות מלחץ מיותר לחשיפת פרטים מהעבר
אני רואה חשיבות רבה בפנייה למקורות תמיכה כמו קבוצות לעזרה עצמית ומתן ידע ברור לכל בני המשפחה על אופי ההפרעה.
שינויים והתפתחויות במחקר ובהנחיות הקליניות
בשנים האחרונות חלה התקדמות בהבנה ובהנגשה של מידע הנוגע להפרעות דיסוציאטיביות. עדכונים בהנחיות האבחון והטיפול מדגישים את החשיבות שבהכרה במציאות הסובייקטיבית של המטופלים, ובהימנעות מספקנות יתר שעלולה לעכב את ההתמודדות. ישנה מגמה הולכת וגוברת להעמקת ההבנה בשורשים נוירוביולוגיים של ההפרעה, ולפיתוח גישות טיפול חדשות ומותאמות אישית יותר.
בזכות ההכרה ההולכת וגדלה בהפרעות דיסוציאטיביות, יותר אנשים פונים כיום לטיפול ומצליחים לשפר את איכות חייהם. צוותים מקצועיים מתמקדים כיום באבחון מדויק ובבניית תכנית טיפול אינטגרטיבית, המותאמת לצרכיו האישיים של האדם ולסביבה שבה הוא חי.