פצע אימפטיגו אבחון וטיפול במצבי זיהום עור

רבים מאיתנו נתקלו בילדותם בפצעי עור אדמדמים, מגרדים ולעיתים מטרידים, שכונו בפי ההורים "פצעי בית ספר". בשל הנפיצות והקלות בה פצעי עור אלו מדביקים ילדים נוספים, הנושא מעסיק לא מעט הורים, גננות ואף צוותים רפואיים. מהניסיון שלי במרפאות ובמחלקות ילדים, זיהוי נכון של סיבות לפצעים על פני העור והבחנה בין אימפטיגו לבעיות עור אחרות מאפשרים טיפול מהיר ומניעת סיבוכים מיותרים.

איך מאבחנים אימפטיגו?

אבחנת אימפטיגו מתבצעת בדרך כלל על-פי מראה הפצעים וסיפורו של הילד או המבוגר שפיתח את הנגעים. לעיתים קרובות, אין צורך בבדיקות מעבדה, אך במצבים של פצע שאינו מחלים או חוזר שוב ושוב מבוצעת תרבית מהנגע. האבחנה הקלינית מתבצעת על-ידי רופא משפחה או רופא עור, והיא מבוססת על מאפיינים חיצוניים של השלפוחיות והגלדים. מניסיוני, אחת הדרכים להבדיל את הפצע מאקזמה, הרפס או גירוי עור אחר, היא מבט במיקום, בצורת השלפוחית ובעיקר בצבען של הגלדים.

אילו מצבים עלולים להסתבך?

אמנם במרבית המקרים אימפטיגו עובר לאחר קבלת טיפול מתאים, אולם קיימות אפשרויות לסיבוכים. זיהום העור לעיתים עלול להתרחב לעומק העור, לגרום לתגובה דלקתית באזור הלימפה, ולעיתים נדירות מאוד אף להתפשט לאיברים פנימיים. מצבים של חום גבוה, נפיחות חריגה או כאב – במיוחד אם אלו מתפתחים במהירות – מחייבים לפנות לרופא. הנחיות עכשוויות ממליצות להיזהר במיוחד אצל ילדים קטנים, אנשים עם מערכת חיסון מוחלשת, וסובלים ממחלות עור כרוניות.

כיצד מטפלים בפצעי אימפטיגו?

הגישה לטיפול תלויה בחומרת הפצעים ובשטח המעורבות בעור. פצעים בודדים ומוגבלים לרוב מטופלים במשחות אנטיביוטיות מקומיות, הנמרחות ישירות על העור מספר פעמים ביום למשך שבוע. אם ישנם פצעים רבים, פצעים גדולים במיוחד או שהזיהום לא מגיב למשחה – לעיתים נדרשת אנטיביוטיקה דרך הפה. מניסיוני, טיפול מוקדם ונכון מקטין משמעותית את משך המחלה ומונע התפשטות בסביבה. חשוב להקפיד על הגיינה טובה בתקופת הזיהום: יש לכסות את הפצעים, להימנע משימוש במגבות משותפות ולשמור על צילום ציפורניים קצר ונקי.

• היגיינה בידיים – שטיפת ידיים תכופה בסבון
• הימנעות ממגע ישיר עם הפצע
• כביסה יומית של מגבות ומצעים
• שמירה על פצעים נקיים ויבשים

כיצד מונעים הדבקה בסביבה?

המאפיין הבולט של אימפטיגו הוא מידת ההדבקה הגבוהה. בטיפולי ילדים ובגני ילדים, הדבקה בין משתתפים נפוצה במיוחד. כדי לצמצם העברת החיידקים, יש לשמור על הפצעים מכוסים, להקפיד על שטיפת ידיים והימנעות ממגע ישיר. ההמלצות האחרונות בישראל קובעות כי ילדים עם פצעי אימפטיגו לא יכנסו למסגרת חינוכית עד 24 שעות לאחר התחלת טיפול אנטיביוטי וניקוי הפצעים הקיים. דגש משמעותי מושם גם על שמירת הציפורניים קצרות ושטופות, שכן גירוד מגדיל את פיזור הזיהום.

מה קורה אם יש התפרצות חוזרת?

לעיתים ניתן לראות ילדים (ואף מבוגרים) שלמרות טיפול מתאים, סובלים שוב ושוב מהזיהום. מקרי חזרה אלו קשורים לרוב אל הרגלי היגיינה, לעור רגיש שנפצע בקלות, למחלות עור כרוניות כמו אטופיק דרמטיטיס או לחשיפה חוזרת למגע עם חיידקים. במקרים כאלו, חשוב בירור עמוק יותר עם הרופא, לעיתים לקיחת תרביות מהאף (המקום בו החיידקים יכולים להתנחל) ולפעמים טיפול ממושך יותר או ניסיונות לטיפול בשותפים לסביבה הקרובה.

מה ההבדל בין סוגי אימפטיגו?

בין הסוגים הנפוצים ביותר, ניתן להבדיל בין אימפטיגו בועתי (עם שלפוחיות ברורות) לאימפטיגו שאינו בועתי (בו נראים גלדים בלבד). השוני נובע מן החיידק הגורם – פעמים רבות סטרפטוקוק לעומת סטפילוקוק – אך גם מהתגובה של העור ושל מערכת החיסון. בעבודתי אני נתקל בשני הסוגים, כאשר אימפטיגו בועתי נפוץ במיוחד אצל תינוקות ופעוטות, ולעיתים דורש תשומת לב זהירה בגלל שטח עור רחב יחסית למבוגרים.

מדוע יש לתשומת הלב חשיבות רבה?

אימפטיגו, למרות היותו מחלה לרוב קלה וללא סיבוכים, דורש התייחסות מהירה וטיפול נאות. ככל שמטפלים מוקדם, כך פוחתים הסיכונים להחמרה ולהדבקה בסביבה הקרובה. הורים ומטפלים צריכים להיות ערניים לכל פצע חדש שאינו מחלים מספר ימים, או שמעלה חום ומלווה בחולשה. לא אחת, מודעות גבוהה ושמירה עקבית על הנחיות ההיגיינה מצליחה לעצור את שרשרת ההדבקה ולאפשר לילד לחזור במהירות לשגרה.