התמודדות עם פרידה: הבדלים בין העוזב לנעזב

פרידות הן חלק בלתי נמנע מהחיים, והן עלולות להעורר סערות רגשיות לא פשוטות. עבור חלק מהאנשים, מדובר ברעידת אדמה – פתאומית או מתוכננת, שמערערת את תחושת הביטחון והזהות האישית. במהלך שנותיי בתחום בריאות הנפש, יצא לי לפגוש לא מעט מטופלים שהתמודדו עם משבר פרידה – חלקם כעוזבים, אחרים כנעזבים. כל אחד מהם תיאר חוויה אחרת, אך דרך ההתמודדות והעוצמות של הכאב נראו לעיתים שונות בצורה ברורה מאוד.

הבדלים פסיכולוגיים בתפיסת הפרידה

כשאנחנו מדברים על "מי סובל יותר", חשוב להבין מהי משמעות הסבל. מדובר לא רק בעצב או בכאב רגשי, אלא גם בתחושת אובדן, בלבול, חרדה, ולעיתים אפילו תגובות פיזיות כגון ירידה בתיאבון, נדודי שינה או קשיי ריכוז. הסבל מושפע גם מנסיבות הפרידה, משך הקשר ומעומק ההשקעה הרגשית בו.

מניסיוני, אנשים שנעזבו נוטים להרגיש שמישהו שלל מהם את הבחירה, לעיתים באופן פתאומי. זהו פער בין הרצוי למצוי, בין מה שהם רצו שיקרה לבין המציאות שכפתה עליהם שינוי. אצל העוזב – במיוחד אם מדובר בפרידה יזומה לאחר תהליך ארוך – התהליך הוא הדרגתי יותר והוא מגיע לפרידה עם קונטקסט רגשי שונה לחלוטין.

תחושת שליטה מול חוסר ודאות

אחת מהתחושות המרכזיות שמעצימות את הקושי של הנעזב היא חוסר השליטה באירועים. כאשר הצד השני מקבל את ההחלטה ומציב עובדה מוגמרת, התחושה הנלווית היא של אובדן כוח. הנעזב צריך להסתגל לשינוי שהוא לא בחר בו.

העוזב, לעומת זאת, מקבל שליטה מסוימת על הנסיבות. גם אם ההחלטה מלוּוה בהתלבטויות, אשמה או חשש מהשפעתה על הצד השני – הוא חווה בחירה, מה שמספק לו תחושת יציבות מסוימת בתוך חוסר הוודאות הרגשי.

• הנעזב חווה חוסר וודאות – לאן ממשיכים מכאן? למה זה קרה לי?
• העוזב מתמודד עם קונפליקט מוסרי – האם פעלתי נכון? הייתי הוגן?

היבטים ביולוגיים ופסיכופיזיולוגיים

תגובות לגירושים או פרידות אינן רק רגשיות – הגוף עצמו משתתף במשבר. מחקרים מראים שבמצבי אובדן, במיוחד כשמדובר בנטישה רומנטית, מופעלות במוח אותן מערכות נוירולוגיות שפועלות במצבי כאב גופני.

הנעזב חווה לעיתים עלייה של הורמוני לחץ כמו קורטיזול, וירידה בדופמין ואוקסיטוצין – אותם חומרים שמחזקים תחושת קשר, הרגשת סיפוק וביטחון. הפער בין המצב הרגשי לבין התהליכים הביולוגיים בתוך הגוף הופך את המשבר לעמוק וקשה יותר לרובם.

השפעה על הדימוי העצמי והערך העצמי

אנשים שנעזבו מייחסים לעיתים את סיום הקשר לחוסר הצלחה אישית – הם שואלים את עצמם "מה עשיתי לא נכון?" או "למה לא הייתי מספיק?". גם אם מדובר בפרידה מתוך נסיבות שאינן תלויות בהם, התחושה של דחייה אישית וערעור על ערכם העצמי נפוצה במיוחד.

העוזב אמנם מתמודד גם הוא עם משבר נפשי, אך לעיתים התחושות ממוקדות יותר באשמה ובדילמה ערכית-מוסרית, ופחות בתחושת כישלון אישי. הוא עשוי להתמודד עם אמביוולנטיות, ומחשבות כמו "האם חיפשתי קל יותר?" או "האם פגעתי מבלי כוונה?". עם זאת, יכולת הבחירה והיוזמה בפרידה מחזקת את תפיסת היכולת האישית.

זמן ההתאוששות שונה בין הצדדים

בקליניקה, אני רואה שהנעזבים לרוב זקוקים לפרק זמן ארוך יותר לעיבוד רגשי ולחזרה לתפקוד שגרתי. לעיתים לוקח להם זמן רב יותר לבטוח שוב, או להאמין שמגיע להם קשר טוב. הם מתקשים לסגור את פרק הזמן אליו נקשרו רגשית ומשקיעים לעיתים רבות מאמצים "להבין למה זה קרה".

עבור העוזבים, התהליך יכול להתחיל מוקדם יותר – לעיתים עוד לפני סיום הקשר בפועל. לכן לעיתים קרובות הם נראים כ"מתפקדים" מהר יותר לאחר סיום הקשר, אפילו אם הם חווים כאב נפשי עמוק.

שיקולים חברתיים ותרבותיים

בחברה שלנו יש לעיתים סטיגמה שמי שנעזב הוא "הצד החלש". למרות שזהו טיפול שגוי במציאות, התפיסה הזו יכולה להעמיק את תחושת הבושה או חוסר הערך של הנעזבים. מאידך, העוזבים נדרשים להתמודד עם חשיפה לביקורת או שיפוט חברתי – כאילו לקיחת יוזמה בפרידה הופכת אותם ל"אשמים".

שני הצדדים, אם כך, סוחבים איתם משקלים רגשיים שונים שנובעים גם מהמערכת החברתית שסובבת אותם. הדרך בה אנו כפרטים מגיבים לפרידה מושפעת מהעברים שלנו, מהתפיסות החברתיות שאנחנו מאמצים, ומהתמיכה שמוענקת לנו.

מה עוזר בהתמודדות לאחר פרידה?

• פנייה לתמיכה רגשית – חברים, קבוצות תמיכה או אנשי מקצוע
• שמירה על שגרת חיים – פעילות גופנית, תזונה ושינה מסודרת
• עיבוד רגשי – קריאה, כתיבה, יצירה או שיח פנימי כן
• הבנה שתחושות האובדן הן חלק טבעי מהפרידה – ולכולנו יש קצב אישי לעיבוד

לסיכום

אין תשובה אחת לשאלה "מי סובל יותר בפרידה", אך ברור ששני הצדדים חווים רגשות מורכבים, כל אחד בדרכו. בעוד הנעזב נדרש להתמודד עם כאב של דחייה, אובדן ושליטה שנלקחה ממנו, העוזב מתמודד בעיקר עם משקלים מוסריים ותחושות של אחריות או אשמה.

המודעות לפערים הללו יכולה לעזור לנו לגשת לסיום קשר באופן מכיל ומכבד יותר – לעצמנו ולצד השני. הכאב הוא חלק מהתהליך, אך כך גם הריפוי – והוא אפשרי, אם רק ניתן לו מקום ולזמן הנכון.